האגדה מספרת שיום אחד הגיע למקום שייח מהשומרון, שיצא למסע חיפושים על מנת למצוא מקום חדש עבור החמולה שלו.
היה זה יום קיצי לוהט, המים שבנאד העור שלו הלכו ואזלו והוא הגיע לאפיסת כוחות. השייח נשכב על האדמה, נשא עיניו לשמיים ופנה לאלוהים: "הבאת אותי עד לכאן, הראית לי את המקום הטוב הזה שכדאי להתיישב בו, והנה אתה הורג אותי בצמא" ?
לפתע יצאה בת קול מן השמיים וכיוונה את השייח לא הרחק משם, למקום בו ימצא את מבוקשו. בכוחותיו האחרונים זחל האיש אל המקום אליו כוון, וראה בין הצמחייה, מתוך סלע, נביעת מים מוסתרת היטב על ידי צמחיית מים כמו קנים וסוף.
השיח בשארית כוחותיו ניסה להרוות צמאונו מן המיים, אך לא הצליח להגיע אל המים, שנבעו מסדק צר. הוא התייאש ופנה שוב אל השמיים, והנה שוב יצאה בת הקול מן השמיים וכיוונה אותו: "מוס, יא שייח, מוס!" ("מוס" בערבית: מצוץ, מצוץ!"). השיח הבין, קטף ענף משיח הקנה והשתמש בו כקש על מנת למצוץ מהמים, וכך לא גווע בצמא.
לאחר שהתאושש שב השייח לכפרו, הביא את משפחתו למקום והם ייסדו כאן כפר ששמו- מוסמוס.
